ביאור שטיינזלץ על כתובות ד׳

1 ובועל החתן בעילת מצוה ופורש מיד מאשתו, וקוברים את המת, ונוהג שבעת ימי המשתה. כי מאחר שכבר נשא, ימי חתונתו הינם לגביו כמו ימי הרגל ואין אבילות חלה עליו, ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות על מתו. וכל אותן הימים, מתחילת ימי המשתה עד אחרי ימי האבל, הוא ישן בין האנשים הגברים והיא ישנה בין הנשים, ואין מניחים אותם להתייחד. ומוסיפים: ואין מונעין תכשיטין מן הכלה אפילו בשעת אבילות כל שלשים יום, כדי שלא תתגנה על בעלה.

2 וזה שנוהג שבעת ימי המשתה קודם, הוא דוקא כשהמקרה שאירע הוא בדיוק כפי הלשון שבו נאמרו הדברים, כלומר, כשמת אביו של חתן או אמה של כלה, משום שהם היו כרגיל הטורחים בצרכי החתונה, וכיון שמתו, אם לא ישתמשו עכשיו במה שהכינו לחתונה, דליכא איניש דטרח להו שאין אדם אחר שטורח עבורם להכין להם משתה חתונה מחדש, התירו להם לדחות את האבילות, אבל איפכא להיפך, כגון שמתו אמו של חתן או אביה של הכלה — לא, שכיון שיש מי שיטרח אחר כך להכין משתה נוסף, עליהם לנהוג תחילה באבילות, שחלה קודם הנישואין.

3 אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: לא שנו שעושים מיד את החתונה אלא שנתן כבר מים על גבי בשר, ואי אפשר עוד למכרו לאחרים, ואם לא יבשלוהו מיד יהיה הפסד מרובה ושמא יגרום שייבטלו מסעודת חתונה, אבל אם לא נתן עדיין מים על גבי בשר — מזדבן נמכר הוא, ואין זה הפסד מרובה, ואין דוחים בגלל זה את האבילות.

4 אמר רבא: ובכרך שיש בו מטבע הדברים קונים רבים, אף על פי שנתן מים על גבי בשר — מזדבן נמכר הוא, ואין צורך לדחות. אמר רב פפא: ובכפר, אף על פי שלא נתן מים על גבי בשר — לא מזדבן אינו נמכר, שאין למצוא בכפר קונים לכמות גדולה של בשר. ושואלים: אם כן, שדין זה אינו קיים לא בכרך ולא בכפר, ואלא הלכה זו של רב חסדא המבדילה בין אם כבר נתנו מים לבין אם עדיין לא נתנו, היכי משכחת לה כיצד אתה מוצא אותה? אמר רב אשי: כגון בעירו מתא מחסיא, דמפקא שמוצאת, שאינה מכלל כרך, שהיא קטנה יותר, ומפקא ומוצאת מכלל כפר, שהיא גדולה ממנו.

5 תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטתו של רב חסדא: הרי שהיה פתו אפויה וטבחו טבוח ויינו מזוג, ונתן מים על גבי בשר, ומת אביו של חתן או אמה של כלה — מכניסין את המת לחדר, ואת החתן ואת הכלה לחופה, ובועל בעילת מצוה ופורש, ונוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות. וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים.

6 וכן מי שפירסה אשתו כלומר, הכלה בשעת חופתה נדה — הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים, עד שתיטהר מנידתה. ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כשהיא אבילה כל שלשים יום. בין כך ובין כך, כלומר, בכל מקרה לא יבעול החתן את הכלה בעילה ראשונה, לא בערב שבת בגלל החבורה כמו שהסברנו, ולא במוצאי שבת.

7 ומפרשים את פרטי הדברים: אמר מר החכם בברייתא: הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים. ומעירים: מסייע ליה לו דבר זה לשיטת ר' יוחנן, שאמר ר' יוחנן: אף על פי שאמרו אין אבילות במועד, ואין נוהגים במועד מנהגי אבילות, אבל דברים של צינעא, כלומר, ענייני אבילות שנעשים בצינעה ואינו ניכר לבריות שהוא אבל — נוהג, ואסור בהם. ותשמיש המיטה הרי הוא מדברים שבצינעה, ולכן החתן והכלה אף שלגביהם ימי החתונה הם כימי המועד — אסורים בתשמיש, ואף בייחוד, שמא יבואו לידי תשמיש.

8 דרש רב יוסף בריה בנו של רבא משמיה משמו של רבא: לא שנו שאין מניחים לחתן ולכלה להתייחד כשפירסה נדה, אלא כאשר לא בעל אותה כלל, אבל אם בעל ואחר כך פירסה נידה — אשתו ישנה עמו ואין לחשוש לבעילה.

9 ותוהים: והא הכא והרי כאן באבילות, דבבעל עסקינן במקרה שבעל כבר אנו עוסקים, שהרי התירו לו לבעול בעילת מצוה, וקתני ושנה בכל זאת: הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים! ודוחים: כי קאמר כאשר אמר דין זה שכשכבר בעל אשתו ישנה עמו, הרי זה רק במקרה שפירסה אשתו נדה ולא באבילות.

10 ומקשים: הא הרי "וכן" קתני שנה, משמע שהאבל ומי שפירסה אשתו נידה דינם שוה!

11 הכי קאמר כך אמר: וכן מי שפירסה אשתו נדה ולא בעל — הוא ישן בין האנשים, ואשתו ישנה בין הנשים, ואולם האבל אפילו בעל כבר — הוא ישן בין האנשים והיא בין הנשים.

12 ושואלים: למימרא האם לומר ולהסיק מכאן שאבילות קילא ליה קלה לו, בעיניו מנדה? שהרי אם נידה היא, סומכים עליו אחרי שבעל ואין חוששים שיבוא לבעול אותה, ובאבילות אנו חוששים לכך ואין מניחים להם להתייחד.

13 והאמר והרי אמר ר' יצחק בר חנינא אמר רב הונא: כל מלאכות שאשה עושה לבעלה בשביל בעלה — גם אשה נדה עושה אותן המלאכות לבעלה, חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה שלו, והרחצת רחיצת פניו ידיו ורגליו שהם דברים של חיבה, ויש בהם קירוב יתר, ואילו גבי אבילות תניא שנינו בברייתא: אף על פי שאמרו שאין אדם רשאי לכוף את אשתו כשהיא אבילה להיות כוחלת את עיניה ולהיות פוקסת את לחייה, באמת אמרו הלכה מקובלת היא: מוזגת לו הכוס, ומצעת לו המטה, ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו. הרי שבזמן אבילות אין אנו חוששים שמא מתוך דברים של חיבה שביניהם יבוא לבעול אותה, ובנידה אנו מרחיקים יותר!

14 ומשיבים: לא קשיא אין זה קשה, כאן שאמרו שיש להרחיק, מדובר באבילות דידיה שלו, וכאן שהקילו במזיגת הכוס ושאר דברים הגורמים לחיבה — באבילות דידה שלה, שבאמת אבילות אינה חמורה בעיניו כאיסור נידה, אלא שכאשר האשה היא האבלה, גם אם יתגבר יצרו עליו — לא תשמע לו האשה, ולכן לא גזרו הרחקות יתירות.

15 ומקשים: והא והרי באותה ברייתא אביו של חתן או אמה של כלה קתני שנה, ומכאן שאין הבדל אם היתה זו אבילות שלו או שלה! ומשיבים: כי קתני כאשר שנה והשווה אבילות שלו ושלה, הרי זה אשארא על השאר, שאר דיני אבילות המוזכרים שם, אבל לא לענין מניעת הייחוד בין הבעל והאשה.

16 ומקשים עוד: ומי שאני והאם שונה בין אבילות דידיה שלו לאבילות דידה שלה? והתניא והרי שנינו בברייתא: מי שמת חמיו או חמותו — אינו יכול לכוף את אשתו להיות כוחלת ולהיות פוקסת, אלא אף הוא כופה הופך את מטתו כמנהג אבל, ונוהג עמה אבילות. וכן היא שמת חמיה או חמותה — אינה רשאה להיות כוחלת ולהיות פוקסת, אלא אף היא כופה מטתה ונוהגת עמו אבילות. ומכל מקום לא נאמר באבילות שלו שצריך להיזהר שלא יתייחד עמה.

17 ומשיבים: תני שנה והוסף כך: באבילות דידיה שלו הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים. ומקשים: הא הרי "וכן" קתני שנה. משמע שאין הבדל בין המקרים! ומשיבים: כי קתני כאשר שנה "וכן", הרי זה רק לענין כיחול ופירכוס. ומקשים: והא והרי "עמו" קתני שנה, מאי לאו האם לא הכוונה עמו במטה, ואף על פי כן אין חוששים שיבעל אותה! ודוחים: לא, הכוונה היא עמו בבית. וכדאמר ליה וכפי שאמר לו רב לחייא בריה בנו כשמת אביה של אשתו: באפה בפניה של אשתך נהוג אבילותא באבילות, שלא באפה בפניה לא תנהוג אבילותא אבילות, אף כאן הכוונה "עמו" — בפניו.

18 רב אשי אמר שהשאלה ששאלנו אינה נכונה מעיקרה: מי קמדמית אבילותא דהכא לאבילותא דעלמא האם יכול אתה לדמות אבילות של כאן לאבילות בכלל? שהרי אבילותא דעלמא חמיר אבילות בכלל חמורה היא עליו ולא אתי יבוא לזלזולי ביה לזלזל בה, ואילו אבילות דהכא של כאן, כיון דאקילו רבנן שהקילו בה חכמים, אתי לזלזולי ביה יבוא לזלזל בה.

19 ושואלים: מאי קולא מה היא ההקלה שהקלו פה חכמים? אילימא דקתני אם תאמר מה ששנה שבועל בעילת מצוה ופורש — אולם התם שם הלא הטעם הוא משום שלא חל עליו עדיין אבילותא דין אבילות, שכן אבילות מתי היא מתחילה, אי אם לדעת ר' אליעזר — עד שיצא המת מפתח הבית לקבורה, אי אם לדעת ר' יהושע — עד שיסתם הגולל כיסוי הקבר, וכאן, כיון שהמת לא הוצא עדיין מן הבית אלא הוא בחדר — לא חלים על קרוביו דין אבילות, ואין כאן איפוא שום הקלה בדין אבילות.

20 אלא יש לומר כי ההקלה היא בכך, דקתני ששנה: נוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות. וכיון שהקלו עליו שנוהג בשמחת חתונה למרות שהוא אבל — שמא יחטא להקל באבלו, ולכן אסרו עליהם להתייחד.

21 א באותה ברייתא אמר מר החכם: בין כך ובין כך לא יבעול לא בערב שבת ולא במוצאי שבת. ושואלים: בשלמא נניח בערב שבת לא יבעל משום חבורה שעושה כאשר בא על בתולה, אלא במוצאי שבת אמאי מדוע לא?

22 אמר ר' זירא: